<h1>סמ"ג לאוין סימן רט"ו</h1>
<h2>דף מג.</h2>
כל עדות שיראה לדיין שיש לזה העד שום הנאה בעולם בעדות זו לא יקבל עדותו (ע"פ רמב"ם עדות פט"ז הל' ד' ע"ש), לפיכך [נ"א וכן] בני העיר שבא שום מערער עליהם בדבר שהוא לכל בני העיר כגון המעיין והמרחץ אין דנין אותו בדייני אותה העיר ואין מביאין ראייה מאנשי אותה העיר עד שיסלק עצמו ממנו בקניין גמור ואחר כך יעיד או ידין כדתניא בפרק חזקת הבתים האומר דין ודברים אין לי על שדה זו אינו כלום, אלא אם כן קנו מידו, דמדין ודברים סילק את עצמו (תד"ה אין) ולא מגוף השדה, תניא בפרק חזקת הבתים בני העיר שנגנב ספר תורה שלהם הואיל ולשמיעה הוא עשוי שאי אפשר לאדם לסלק את עצמו ממנו אין דנין אותו בדייני אותה העיר ואין מביאין ראייה מאנשי אותה העיר, וכן האומר תנו מנה לעניי עירי אין דנין אותו בדייני אותה העיר ואין מביאין ראייה מאנשי אותה העיר וכן כל כיוצא בזה (רמב"ם שם פט"ו הל' א'—ג' ע"ש).
<h2>דף קכח.</h2>
לפי עניין ההלכה האחין זה עם זה ראשון בראשון ובניהם זה עם זה שני בשני ובני בניהם זה עם זה שלישי בשלישי, שני בשני ואין צריך לומר שני בראשון שניהם פסולין. וגרס בפרק יש נוחלין (ב"ב קכ"ח א') שלח ליה ר' אבא לרב יוסף בר חמא הלכה שלישי בשני כשר רבא אמר אף בראשון מר בר רב אשי אכשר באבא דאבא ולית הילכתא כוותיה, משמע אבל באבא דאבא דאבא דאיתפלג דרא כשר לדברי הכל (ע"פ תד"ה לית) ושם (עמוד ב') פוסק הלכה כר' אבא. פוסק רבינו יעקב (קכ"ט א' תד"ה אי) שאין הלכה כרבא דמכשר שלישי בראשון, והא דקאמר התם הלכה דפסקינן כר' אבא לאפוקי ממאי אי לאפוקי מדרבא מוסיף הוי, כך הפירוש כיון שאינו אלא מוסיף לא היה לו לומר הילכתא כר' אבא לאפוקי מדרבא דאינו מוציא בלשון הזה מאחר שאינו אלא מוסיף אלא הוה ליה למימר לית הלכתא כרבא, וכן משמע בירושלמי (סנהדרין פ"ג ה"ו) דקאמר משה מהו באשת פנחס לעדות אמר רבי יוחנן מותר לכתחילה, מדנקט אשת פנחס מכלל דלפנחס לא יעיד דהוה ליה שלישי בראשון, ומה שאינו אומר אשה כבעלה כדאמר בפרק זה בורר (סנהדרין כ"ח ב') באשת חורגו, משום דהתם אתפלג דרא (סנהדרין כ"ח א' תד"ה רב) וכן פסק בה"ג (דף קי"ד א') דשלישי בראשון פסול מדרבנן, ונראה דהאי מדרבנן טעות סופר הוא אלא כתוב היה שם מדרב, שדורש (כ"ח א' ורש"י) מיתורא דוי"ו ובנים לרבות דור שלישי לפסול על הראשון, ובפרק יש נוחלין פוסק רבינו שמואל (קכ"ח א' ד"ה רבא) וכן רבינו משה (עדות פי"ג הל' ד') הלכה כרבא וכמתניתין דפרק זה בורר (סנהדרין כ"ז ב') דפסלה שני בשני ושני בראשון וטפי לא, ואין להקל בדבר מאחר שחולק עליהם רבינו תם והלכות גדולות ובירושלמי.
שנינו שם (סנהדרין כ"ז ב') שכל הקרוב לו (באותה שעה) ונתרחק הרי זה כשר, וכן הלכה ואין הלכה כרבי יהודה שאומר שם (כ"ח ב') אפילו מתה בתו ויש לו בנים ממנה הרי חתנו (זה) קרוב לו. תניא בפרק יש נוחלין (ב"ב קכ"ח א') היה יודע לו בעדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו הרי זה פסול שכל שתחילתו או סופו בפסול פסול, לפיכך היה יודע בעדות כשהיה קטן והגדיל אין עדותו עדות (ע"פ רמב"ם עדות פי"ד הל' ב') ושנינו בפרק שני דכתובות (כ"ח א') שיש דברים מדבריהם שאדם נאמן להעיד בגודלו על מה שראה בקטנו נאמן לומר זה כתב ידו של אבי או של אחי מפני שקיום שטרות מדבריהם, זכור אני בפלונית שנשאת ונעשה לה מנהג בתולות הואיל ורוב נשים בתולות נשאות, ועד כאן היינו באין בשבת שצמצום התחום עד אלפים אמה בלבד מדבריהם (ע"פ הל' ג' שם ע"ש), אבל אם היה גוי או עבד שראה דברים אילו והעיד אחר שנתגייר ונשתחרר אינו נאמן (שם הל' ד').
